עוד יעקב בויאר-הנאמן בפשטר על נכסי החייבים דוד ואיזבל בלס נ. נגה אלקטרוטכניקה בעמ 

בבית המשפט העליון

רע"א  117/08

בפני:  
 כבוד השופט א' גרוניס

המבקש:
 עו"ד יעקב בויאר - הנאמן בפשט"ר על נכסי החייבים דוד ואיזבל בלס
  
 נ  ג  ד
                 
המשיבים:
 1. נגה אלקטרוטכניקה בע"מ
 2. נגה תעשיות אלקטרו-מכניות (1986) בע"מ
 3. עו"ד צוריאל לביא בתוקף תפקידו כנאמן
 4. דבל השקעות ונכסים מניבים בע"מ
 5. כונס הנכסים הרשמי
 6. עו"ד אליצור פלד
 7. ד"ר אליהו שיפר, עו"ד
                                           

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בבש"א 16854/07 (פש"ר 1896/02) מיום 16.8.07 שניתנה על ידי כבוד סגנית הנשיא ורדה אלשייך
            
בשם המבקש:                        בעצמו
 

החלטה
 

1.         בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד סגנית הנשיא ו' אלשיך) מיום 16.8.07. בהחלטתו דחה בית משפט קמא את בקשתו של המבקש, בתפקידו כנאמן בפשיטת רגל על נכסי דוד בלס ואיזבל בלס (להלן – הנאמן, החייב והחייבת, בהתאמה). בבקשתו שנדחתה, ביקש הנאמן לבטל שתי החלטות של בית משפט קמא, מיום 3.3.03 ומיום 3.9.03, בהן אושר הסכם פשרה מיום 28.10.2002 בין קבוצת נוגה, הן המשיבות 2-1 (להלן – נוגה) (על ידי נאמן) לבין חברת דבל השקעות ונכסים מניבים בע"מ, היא המשיבה 4 (להלן – דבל), וכן התיקון להסכם הפשרה מיום 17.2.2003 (להלן – הסכם הפשרה).

2.         העובדות הנדרשות להכרעה בבקשה הינן כדלקמן: בשנת 1999 נכרת בין נוגה לדבל הסכם, במסגרתו קיבלה דבל מנוגה הלוואה על סך 1 מיליון דולר, כנגד מתן בטוחה בדמות משכנתה על בית משותף בקרית טבעון, הידוע כגוש 10592 חלקה 80, תת-חלקות 92-77 (להלן – הסכם ההלוואה והנכס המשועבד, בהתאמה). לאור אי עמידתה של דבל בתנאי הסכם ההלוואה, פתחה נוגה בהליכי מימוש המשכנתה. בתאריך 28.10.2002 נחתם בין נוגה (על ידי נאמן אשר מונה בינתיים לקבוצת נוגה שנכנסה להליכי פירוק) לדבל הסכם פשרה, הוא נשוא המחלוקת, אשר תוקן ביום 17.2.2003. במסגרת הסכם הפשרה, העבירה נוגה את המשכנתה על הנכס לעו"ד ד"ר אליהו שיפר, אשר מצידו העביר לנוגה סכום של 450,000 דולר. כמו כן, העביר ד"ר שיפר סכום כסף נוסף לקופת דבל. 

3.         כאמור, אישר בית המשפט המחוזי את הסכם הפשרה והתיקון לו בשתי החלטות נפרדות. נגד החלטות אלה הופנתה בקשתו של הנאמן בבית משפט קמא, שם טען הנאמן כי בית המשפט הוטעה שעה שאישר את הסדר הפשרה. כך, לטענת הנאמן, לא היה בית המשפט המחוזי מודע לתפקידו המרכזי של החייב, אשר כבר נמצא אותה עת בהליכי פשיטת רגל, בהליכים לקראת גיבושו של הסכם הפשרה. עוד נטען כי חברת דבל הינה "חוליה שקופה", שכל נכסיה הינם בבעלות החייב אשר עומד מאחורי פעולותיה, וכן כי ד"ר שיפר הינו איש קש אשר מאחוריו עומד החייב. מכאן, לפי טענת הנאמן, כל מטרת הסכם הפשרה הינה להונות את הנושים הלא מובטחים של החייב. עוד נטען על ידי הנאמן כי הוא לא שותף בהליכי גיבוש הסכם הפשרה, על אף מעורבותו האמורה של החייב אשר נמצא בהליכי פשיטת רגל, והגם  שהחייב צורף כמשיב בהליך מימוש המשכנתה אותו יזמה נוגה. 

4.         מנגד, טען נאמן נוגה בבית המשפט המחוזי כי יש לדחות את הבקשה לביטול ההחלטות משלושה טעמים עיקריים: ראשית, הבקשה נסמכת על הנחות עובדתיות אשר לא עלה בידי המבקש להוכיחן. הכוונה לטענות כי דבל הינה "חוליה שקופה", כי ד"ר שיפר הינו איש קש וכי הנכס הינו בבעלות החייב (על אף שלפי מרשם המקרקעין בעלת הנכס הינה אחותה של החייבת). בעת הגשת כתבי הטענות של המבקש ושל נאמן נוגה, היו שאלות עובדתיות אלה מונחות בפני בתי משפט בהליכים אחרים. לפיכך, טען נאמן נוגה בערכאה קמא כי אין ההליך מהווה מסגרת דיונית מתאימה לבירור טענות עובדתיות אלה. שנית, גם אם יונח כי צודק המבקש בטענותיו העובדתיות, הרי שאין בכך כדי להביא לביטול ההחלטות אשר אישרו את הסכם הפשרה והתיקון לו. נוגה ערכה הסכם פשרה עם דבל, אשר לה אישיות משפטית נפרדת. בעת עריכת הסכם הפשרה לא היה ידוע לנאמן נוגה על קשרים בין דבל וד"ר שיפר לבין החייב, ולפיכך אין להאשימו בחוסר תום לב או בשיתוף פעולה פסול עם החייב במטרה להונות את הנושים הלא מובטחים. שלישית, קופת פשיטת הרגל לא ניזוקה, שכן החוב של דבל קטן בעקבות העברת המשכנתה לד"ר שיפר.  

5.         כאמור, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הנאמן. אחרי הגשת כתבי הטענות ולפני מתן החלטתו של בית המשפט המחוזי נשוא הבקשה דנא, ניתנה החלטה של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר) בהליך אחר (בש"א 11887/03 (פש"ר 1166/00)). בהחלטה נקבע כי דבל הינה אכן "חוליה שקופה", אשר מאחוריה עומד החייב. עם זאת, בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור קבע בית המשפט כי אין בממצא האמור כדי להביא לביטולו של הסכם הפשרה. אין בקביעה לפיה דבל הינה "חוליה שקופה" כדי לבטל רטרואקטיבית את כל ההסכמים של דבל עם צדדים שלישיים. על מנת להביא לביטולן של החלטות אשר מאשרות את הסכם הפשרה היה על המבקש להוכיח עילה לביטול הסכם הפשרה, כגון חוזה למראית עין, חוסר תום לב או אי-חוקיות. לפי בית משפט קמא, לא עלה בידו לעשות כן. בהיעדר עילה כאמור, נקבע כי דין הבקשה להידחות. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי כי מניעיו של הנאמן בבקשתו לבטל את הסכם הפשרה לא ברורים. כך, לא ברור מה יואיל לקופת פשיטת הרגל של החייב ביטולו של הסכם הפשרה. מהותו הכלכלית של הסכם הפשרה הייתה העברת המשכנתה מנושה מובטח אחד לנושה מובטח אחר. אין זה ברור כיצד ישתנה לטובה מצבם של הנושים הלא מובטחים של החייב אם תבוטל העברת המשכנתה.

6.         בבקשתו בפנינו חוזר המבקש על טענותיו אשר הועלו בפני בית משפט קמא. כך, טוען הוא שוב כי ד"ר שיפר הינו איש קש, ושכל מטרתו של הסכם הפשרה הייתה לסייע לחייב להשיג יתרון על נושיו. כן, מדגיש המבקש את תפקידו המרכזי של החייב בגיבוש הסכם הפשרה והעובדה כי החייב היה צד להליך מימוש המשכנתה, הליך אשר הסתיים בכריתת הסכם הפשרה.

7.         דין בקשת רשות הערעור להידחות. לא עלה בידי המבקש להצביע על טעם ממשי להתערבות בהכרעתו של בית המשפט המחוזי. כך, מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא, לפיה אין בעצם הקביעה כי דבל הינה "חוליה שקופה" כדי לאיין את כל התקשרויותיה עם צדדים שלישיים אשר לא הוכח כי היו חסרי תום לב. זאת ועוד, הבקשה לביטול הסכם הפשרה לא מבוססת גם מבחינה כלכלית. כאמור, המשכנתה לטובת נוגה שימשה כבטוחה להחזר חוב על סך של 1 מיליון דולר. במסגרת הפשרה, הועברה המשכנתה לנושה מובטח אחר, תוך שסכום החוב המובטח על ידי המשכנתה קטן לכמחצית. זאת ועוד, כאמור, מתוקף המוסכם בהסכם הפשרה העביר ד"ר שיפר סכום כסף נוסף לקופת דבל. לפיכך, נראה כי הסכם הפשרה לא רק שלא פגע בקופת פשיטת הרגל של החייב, אלא אף שיפר את מצבה. אם אין בכוונתו של הנאמן לתקוף את הסכם ההלוואה אשר במסגרתו קיבלה נוגה את המשכנתה, אין זה ברור כיצד ביטול הסכם הפשרה יואיל לנושי החייב. די בכך שהמבקש לא הצליח להראות מהי התועלת לנושיו של החייב מביטול הסכם הפשרה על מנת להביא לדחיית הבקשה.

8.         לפיכך, נדחית בקשת רשות הערעור בלא שנתבקשה תשובה.

             ניתנה היום, כ"ד באב התשס"ח (25.8.08).